משבר מניות הבנקים הוא קריסת מניות הבנקים הגדולים בבורסה בתל אביב באוקטובר 1983, אחרי שנים שבהן הבנקים עצמם תמכו במחירים. מבקר המדינה הגדיר אותו בהמשך "המשבר הפיננסי הגדול והחמור ביותר בתולדות המדינה".
השיטה הייתה פשוטה: כמעט בכל פעם שהציבור רצה למכור, הבנקים קנו, דרך חברות בנות, קופות גמל וקרנות נאמנות שבשליטתם. כך נראו מניות הבנקים כהשקעה שרק עולה. בסתיו 1983 מיהר הציבור להחליף מניות בדולרים, הבנקים לא עמדו בהיקף המכירות, והמדינה נאלצה להתערב.
החשבון שולם פעמיים: בידי מחזיקי המניות, שאיבדו חלק גדול מהשווי, ובידי משלמי המסים, שמימנו את ההסדר. הנה מה קרה, ומה זה מלמד אתכם כשממליצים לכם היום על מוצר "בטוח".
מה זה ויסות מניות, ואיך הבנקים עשו את זה?
ויסות הוא התערבות מכוונת במחיר של מניה. כל בנק החזיק מלאי של מניותיו: כשהיו יותר מוכרים מקונים, הוא קנה, וכשהיה ביקוש, הוא מכר או הנפיק מניות חדשות. לפי מחקר שפרסם בנק ישראל ב-1996, המלאי של כל הבנקים יחד הגיע ליותר ממיליארד דולר בספטמבר 1983.
הוויסות התחיל בבנק הפועלים והתפשט ללאומי, לדיסקונט, למזרחי, לאיגוד, לכללי ולמימון וסחר. הבנק הבינלאומי הראשון לא ויסת. הנגיד משה מנדלבום טען בהמשך שהבינלאומי דווקא רצה להצטרף, ובנק ישראל לא אפשר לו. החוקרים אשר בלס וריצ׳רד גרוסמן מנו את הכלים העיקריים:
- חברות בנות וחברות קשורות קנו מניות כשהביקוש נחלש. כך המלאי לא פגע ביחסי ההון של הבנק עצמו.
- קופות הגמל וקרנות הנאמנות של הבנקים, שהחזיקו יותר מ-90% מנכסי הקרנות במשק, קנו מניות בנקים בימים חלשים.
- יועצי השקעות בסניפים המליצו ללקוחות לקנות, וסניפים שעמדו ביעדי מכירה של מניות הבנק קיבלו תמריצים.
- הבנקים נתנו אשראי למי שקנה את המניות שלהם, וקיבלו אותן כבטוחה בשיעור של 90% משוויין, לעומת 50% במניות אחרות.
- לאומי ודיסקונט "החנו" זה אצל זה חלק ממלאי המניות, כדי שהמאזנים ייראו טוב יותר.
חלק מהכסף זרם דרך חברות במקלטי מס, כמו איי קיימן וליבריה. הוויסות עצמו לא היה סוד: לפי גלובס, הוא תואר בתשקיפים של הבנקים עצמם. המדינה אף פטרה את הבנקים מהאיסור על מסחר במידע פנים כשהם סוחרים במניותיהם.
המטרה הייתה לגייס הון. האינפלציה ניפחה את המאזנים, ובלי הנפקות תכופות יחס ההון היה יורד מתחת לנדרש. מחיר גבוה ויציב אפשר להנפיק שוב ושוב: בשנות ה-70 הגיעו הנפקות הבנקים ל-93% מכל ההנפקות בבורסה. גם בממשלה לא מיהרו לעצור, כי חלק מהכסף שגויס הושקע באיגרות חוב ממשלתיות שמימנו את הגירעון.
למה הציבור קנה את מניות הבנקים?
כי לכאורה זה עבד. ב-1980 עלו מניות הבנקים בכ-40% מעבר לעליית המדד, ב-1981 בכ-33% וב-1982 בכ-29%. בתקופה של אינפלציה תלת-ספרתית, מעט נכסים שמרו כך על ערך הכסף. לפי גלובס, יועצי השקעות, מנהלי בנקים, אנשי אקדמיה וגם העיתונות הציגו את מניות הבנקים כהשקעה בטוחה.
גם התנודות נעלמו. בלס וגרוסמן מצאו שמהרבעון האחרון של 1981 ועד הרבעון השלישי של 1983 ירדה מניית לאומי ביום מסחר אחד בלבד, ומניית אי די בי לא ירדה אף פעם. מניית הבנק הבינלאומי, שלא ויסת, ירדה באותה תקופה ב-127 ימי מסחר מתוך כ-500. גם כשמדד המניות התעשייתיות איבד 70% מערכו הריאלי ב-1978 וב-1979, מניות הבנקים לא נפלו.
כך נוצר ריכוז מסוכן. בין 1977 ליוני 1983 עלה שווי השוק של הבנקים בכ-700%, ומחירי המניות עלו בערך פי ארבעה במונחים ריאליים. ערב הסגירה היו מניות הבנקים יותר מ-60% משווי השוק של כל הבורסה, סכום השווה לכ-40% מהתוצר. לפי הערכת החוקרים, המחיר ערב הקריסה היה בערך פי שלושה מהשווי הכלכלי של הבנקים.
המניות נראו כמקלט מפני האינפלציה, שבשנה שאחרי המשבר הגיעה ל-445% (ראו ההיפר-אינפלציה ותוכנית הייצוב של 1985).
איך זה התפרק? מינואר עד אוקטובר 1983
הסדקים הופיעו בינואר 1983, כששוק המניות "החופשיות", כל מה שאינו מניות בנקים, נפל. הלחץ עבר גם לבנקאיות, והבנקים ייבאו הון מחו״ל כדי להמשיך לקנות. בסוף החודש כינס הנגיד מנדלבום את ראשי הבנקים וביקש מהם להתחייב שלא לייבא הון לצורכי ויסות. לפי גלובס, הם הסכימו, אבל לא עמדו בכך.
במרץ ניסו שר האוצר יורם ארידור ובכירי משרדו לרסן את הוויסות, בלי הצלחה. בעדותו בפני ועדת בייסקי אמר ארידור שלא לחץ על הבנקים, כי חשש שאם המחלוקת תתפרסם, הציבור ימהר למכור. באותו חודש הזהיר פרופ׳ אמיר ברנע, ביום עיון על רווחיות הבנקים, מפני הוויסות.
באוגוסט 1983 פוחת השקל ב-7.5%, והציבור הסיק שזו רק ההתחלה. בספטמבר מכרו רבים מניות בנקים וקנו דולרים. ב-2 באוקטובר, יום המסחר הראשון אחרי חופשת סוכות, נמכרו מניות בנקים בסכום גבוה מסך כל המכירות בספטמבר. ב-4 באוקטובר הופיע ארידור בטלוויזיה ואמר: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים".
מה קרה ב-6 באוקטובר 1983?
ביום חמישי, 6 באוקטובר 1983, הסתערו המונים על סניפי הבנקים, על משרדי הברוקרים ועל בניין הבורסה ברחוב אחד העם בתל אביב, כדי למכור. הבנקים כבר לא יכלו לקלוט את ההיצע בלי סיוע מהמדינה. אחר הצהריים נסגרה הבורסה, והיא נשארה סגורה 18 יום.
באותו לילה נפגשו בביתו של ארידור ברמת אפעל בכירי האוצר, בנק ישראל והבנקים. הבנקאים ביקשו הלוואה גדולה מהמדינה כדי להמשיך לתמוך במניות. המשנה לנגיד, פרופ׳ יקיר פלסנר, הציע להפסיק לתמוך ולתת למחירים לרדת לרמתם האמיתית. בסוף התקבל רעיון שלישי: המדינה תיתן ערבות למניות שבידי הציבור. ב-9 באוקטובר גובשו עקרונות הסדר מניות הבנקים, ופרטיו הושלמו בימי הסגירה.
הבורסה נפתחה מחדש ב-24 באוקטובר. בימי המסחר הראשונים ירדו מניות הבנקים שוויסתו ב-16% עד 17%, ובנק ישראל קלט את כל ההיצע. אבל בזמן הסגירה פוחת השקל ב-23%, כך שבמונחי דולר הירידה הייתה כשליש. לפי חישוב במחקר שפרסם בנק ישראל, שווי השוק של הבנקים ירד מ-34 מיליארד ש״ח ל-23 מיליארד ש״ח (במחירי 1993), הפסד של כ-4 מיליארד דולר למחזיקי המניות.
הסדר מניות הבנקים: מה הובטח, וכמה זה עלה לציבור
בהסדר התחייבה המדינה לפדות את מניות הבנקים בערך צמוד לדולר. מי שהחזיק במניות עד מועד הפדיון העיקרי, אוקטובר 1988, היה זכאי לסכום דולרי של 85% עד 117% משוויין ערב סגירת הבורסה. בפועל הפכו המניות לאיגרות חוב ממשלתיות בלי תשלומי ריבית. הן המשיכו להיסחר, ומי שהעדיף כסף מיד מכר במחיר השוק, שגילם המתנה של חמש שנים.
ההסדר חל על הבנקים שוויסתו, ובהם לאומי, הפועלים, דיסקונט והחברה האם שלו אי די בי, והמזרחי. הבנק הבינלאומי לא נכלל בו. לפי מבקר המדינה, בעלי השליטה והמנהלים, שהוגדרו "בעלי עניין", לא קיבלו זכות פדיון. מנגד, כדי שהבנקים לא יקרסו, המדינה התחייבה לפדות גם את המניות שהבנקים עצמם קנו לצורך הוויסות (מניות "נוסטרו").
העלות הייתה עצומה. מבקר המדינה חישב שמאוקטובר 1983 ועד סוף אוקטובר 1991 הוציאה המדינה על ההסדר סכום השווה לכ-9.1 מיליארד דולר, כולל עלויות מימון. בלס וגרוסמן העריכו את הנזק הכולל בכ-10 מיליארד דולר: כ-4 מיליארד נפלו על מחזיקי המניות וכ-6 מיליארד על המדינה.
לא כולם הפסידו. לפי אותו מחקר, מי שקנה מניות בנקים לפני 1980 נהנה גם אחרי הקריסה מתשואה ריאלית שנתית של 10% לפחות. מי שקנה בשנים שלפני המשבר, במחירים המנופחים, ספג את רוב הנזק. ודבר אחד לא השתנה מיד: לפי מבקר המדינה, השליטה בבנקים נשארה בידי אותם גופים ששלטו בהם בזמן הוויסות.
מה קבעה ועדת בייסקי?
בינואר 1985, אחרי דוח של מבקר המדינה מדצמבר 1984, החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת להקים ועדת חקירה לעניין ויסות מניות הבנקים. נשיא בית המשפט העליון מינה בראשה את השופט משה בייסקי. הוועדה הגישה את הדוח שלה באפריל 1986.
הממצאים היו חריפים. הוועדה קבעה כי "הבנקים... היו הגורם היחיד שהביא לויסות המניות", וכי בכל הנוגע לוויסות "נכשלו הדירקטוריונים כישלון מוחלט והוכחו כחסרי ערך לחלוטין". היא מצאה גם מחדלים של הגופים שהיו אמורים לפקח: משרד האוצר, בנק ישראל והרשות לניירות ערך. לפי גלובס, נגידים, שרי אוצר ומפקחים על הבנקים ידעו על הוויסות והוזהרו מפניו, ולא עצרו אותו.
"הבנקים המשיכו בטיפוח מלאכותי של מניותיהם לאורך זמן, תוך נטילת הסיכון כי מה שנראה בטווח הקצר כדרך קלה לגיוס הון לצורכיהם, עלול בסופו של דבר להיות להם לרועץ ולסכן את יציבותם." (מתוך דוח ועדת בייסקי, כפי שצוטט בגלובס)
הוועדה המליצה שמנהלי הבנקים שוויסתו לא ימשיכו בתפקידי ניהול, וממצאים שעוררו חשד לעבירות פליליות הועברו ליועץ המשפטי לממשלה. בעקבות הדוח התפטרו יושבי הראש והמנהלים הכלליים. ארנסט יפת מלאומי פרש ב-1986. מענק הפרישה של מיליוני שקלים שקיבל עורר סערה, ובהמשך הוא ויתר כמעט על כולו. רפאל רקנאטי מדיסקונט סירב לפרוש במשך כחמישה חודשים, עד שראש הממשלה שמעון פרס שכנע אותו. גם הנגיד מנדלבום, שהוועדה הטילה עליו אחריות, עזב את תפקידו.
האם הבנקאים נכנסו לכלא?
ההליך הפלילי התעכב שנים. ב-1989 החליט היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שלא להעמיד את הבנקאים לדין. בעקבות עתירה ביטל בג״ץ את ההחלטה ב-1990, ובדצמבר 1990 הגישה פרקליטות המדינה כתבי אישום נגד הבנקים ונגד מי שעמדו בראשם.
ב-1994 הרשיעה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מרים נאור, את הבנקים ואת הבנקאים. בהכרעת הדין כתבה כי "הבנקים יצרו מכשיר פיננסי מיוחד במינו שהתנהג, הלכה למעשה, ולאורך תקופה ארוכה, באופן שאין לו אח ורע בתולדות הבורסות בעולם". מרדכי איינהורן מלאומי ורקנאטי נידונו לשמונה חודשי מאסר ולקנסות, אליהו כהן מדיסקונט לשישה חודשים, וגיורא גזית, לשעבר מנכ״ל בנק הפועלים, לשירות לתועלת הציבור. כל אחד מהבנקים נקנס.
יפת, שעבר לניו יורק, נשפט בנפרד אחרי שחזר לישראל, ובמאי 1994 נגזרו עליו 11 חודשי מאסר וקנס של כ-300,000 דולר, העונש החמור ביותר בפרשה. ב-1996 קיבל בית המשפט העליון חלק מהערעורים, ועונשי המאסר בפועל בוטלו. אף אחד מבכירי הבנקים לא ישב בכלא בגלל הוויסות.
מה השתנה אחרי המשבר?
המדינה מימנה את רכישת רוב מניות הבנקים, וב-1993 החלה למכור חלק ממניות לאומי והפועלים לציבור. השינוי המבני ארך זמן רב יותר. ועדת בייסקי המליצה לבחון את צמצום שליטת הבנקים בשוק ההון: בקופות הגמל, בקרנות הנאמנות, בייעוץ ההשקעות ובמסחר במניות לחשבונם. לפי הנגיד דוד קליין, בהרצאה מ-2003, ההמלצות האלה בוצעו רק בחלקן הקטן, ובמקום הפרדה הוקמו בבנקים "חומות סיניות".
ההפרדה עצמה הגיעה ב-2005, עם החוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות וניגודי העניינים בשוק ההון, המוכר כרפורמת בכר. החוק אסר על בנקים להחזיק באמצעי שליטה בחברות שמנהלות קופות גמל וקרנות נאמנות. כלומר, עברו 22 שנה עד שהבנקים נדרשו להיפרד מהקרנות ששימשו אותם, בין היתר, לוויסות.
בקורס מבוא למערכת הפיננסית בישראל, שיעלה בקרוב, נסביר איך עובדים בנקים, ריבית ועמלות.
ציר הזמן של משבר מניות הבנקים
| מועד | מה קרה |
|---|---|
| שנות ה-70 | הוויסות מתחיל בבנק הפועלים ומתפשט לרוב הבנקים הגדולים. הנפקות הבנקים מגיעות ל-93% מכל ההנפקות בבורסה. |
| 1977 עד יוני 1983 | מחירי מניות הבנקים עולים בערך פי ארבעה במונחים ריאליים. |
| ינואר 1983 | נפילה במניות שאינן של בנקים. הבנקים מייבאים הון כדי להמשיך לווסת. |
| אוגוסט-ספטמבר 1983 | פיחות של 7.5% באוגוסט. בספטמבר הציבור מוכר מניות בנקים וקונה דולרים. |
| 6 באוקטובר 1983 | "יום חמישי השחור": הבורסה נסגרת ל-18 יום. בלילה עולה רעיון הערבות של המדינה. |
| 24 באוקטובר 1983 | הבורסה נפתחת מחדש. בימי המסחר הראשונים יורדות מניות הבנקים ב-16% עד 17%, כשליש במונחי דולר. |
| ינואר 1985 | הקמת ועדת החקירה בראשות השופט משה בייסקי. |
| 1986 | באפריל מוגש דוח ועדת בייסקי. במהלך השנה עוזבים ראשי הבנקים והנגיד את תפקידיהם. |
| אוקטובר 1988 | מועד הפדיון העיקרי של מניות הבנקים שבהסדר. |
| דצמבר 1990 | כתבי אישום נגד הבנקים והבנקאים. |
| 1994 | הרשעה וגזרי דין בבית המשפט המחוזי בירושלים. |
| 1996 | העליון מקבל חלק מהערעורים, ועונשי המאסר בפועל מבוטלים. |
| 2005 | רפורמת בכר מפרידה בין הבנקים לבין קופות הגמל וקרנות הנאמנות. |
עוד משברים שטלטלו את הכלכלה בישראל ובעולם מסודרים לפי שנים במדור המשברים הכלכליים.