המפולת של 1929 היא קריסת הבורסה של ניו יורק בסוף אוקטובר באותה שנה. היא התחילה ביום חמישי, 24 באוקטובר, והגיעה לשיאה ביום שני וביום שלישי, 28 ו-29 באוקטובר, כשמדד הדאו ג׳ונס איבד כמעט רבע מערכו ביומיים. הירידות לא נעצרו שם. המדד המשיך לרדת כמעט 3 שנים, וב-8 ביולי 1932 נסגר על 41.22 נקודות, 89% מתחת לשיא של ספטמבר 1929.

המפולת סימנה את תחילת השפל הגדול, המשבר הכלכלי הארוך והחמור ביותר שידע העולם המערבי המתועש. בארה״ב ירדו הייצור התעשייתי ב-47% והתוצר הריאלי ב-30%, ובשנת 1933 היה מובטל כרבע מכוח העבודה. כלכלנים רואים במפולת ובשפל שני אירועים נפרדים אך קשורים. הבורסה נתנה את המכה הראשונה, אבל מה שהפך מיתון לשפל של עשור היה קריסת מערכת הבנקאות ושורה של טעויות מדיניות.

שנות העשרים: בורסה שעלתה פי שישה

בין אוגוסט 1921 לספטמבר 1929 עלה מדד הדאו ג׳ונס מ-63 נקודות ל-381, פי שישה. ב-3 בספטמבר 1929 נסגר המדד על 381.17 נקודות, שיא שהשוק לא חזר אליו במשך 25 שנה.

חלק גדול מהעליות מומן בכסף שאול. קונים רבים השתמשו בקנייה במרווח (Margin): הם שילמו מכיסם רק חלק מהמחיר ולוו את השאר מהברוקר, והמניות עצמן שימשו בטוחה להלוואה. עד 1928 דרשו ברוקרים בדרך כלל הון עצמי של 10% עד 30% מהמחיר. מסוף 1928, כשהבנקים המלווים החלו לחשוש מהמחירים הגבוהים, עלתה הדרישה, ובאמצע 1929 היא עמדה בדרך כלל על 40% עד 50%. הכסף השאול זרם לבורסה דרך בתי השקעות, חברות השקעה וחשבונות מרווח.

מינוף כזה מגדיל רווחים כשהמחירים עולים, ומוחק הון כשהם יורדים. מי שקונה מניות ב-1,000 דולר עם 100 דולר משלו מאבד את כל ההון העצמי בירידה של 10% בלבד. עוד לפני שזה קורה, הברוקר דורש בטוחות נוספות, ומי שאין לו נאלץ למכור. המכירות הכפויות מורידות את המחירים עוד יותר, וכך ירידה הופכת למפולת.

הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה״ב, ראה בספקולציה סכנה. ב-1928 וב-1929 הוא העלה את הריבית כדי לקרר את הבורסה, ובאוגוסט 1929 הגיעה ריבית ההיוון של הפד בניו יורק ל-6%. לפי הכלכלנית כריסטינה רומר מאוניברסיטת ברקלי, הריבית הגבוהה פגעה בהוצאות הרגישות לריבית, ובמיוחד בבנייה ובקניית מכוניות. המיתון בארה״ב התחיל כבר בקיץ 1929, חודשים לפני המפולת.

מה קרה באוקטובר 1929?

אחרי שבועות של ירידות מתונות, ב-24 באוקטובר 1929 פרצה בהלת מכירות. באותו יום, שנודע כיום חמישי השחור (Black Thursday), נסחרו 12,894,650 מניות, מחזור שיא עד אז. קבוצת בנקאים בכירים, ובהם צ׳ארלס מיטשל, ראש נשיונל סיטי בנק, ניסתה להחזיר את האמון: הבנקאים קנו בפומבי חבילות גדולות של מניות במחירים גבוהים, והשוק התייצב מעט ביום שישי.

ההקלה לא החזיקה מעמד. ביום שני, 28 באוקטובר, ירד הדאו ג׳ונס בכמעט 13%. למחרת, ביום שלישי השחור, הוא ירד בכמעט 12% נוספים, ובבורסה של ניו יורק נסחרו 16,410,030 מניות. מכשירי הטיקר, שהדפיסו את השערים, פיגרו בשעות אחרי המסחר, ומשקיעים לא ידעו כמה שוות המניות שבידיהם. עד אמצע נובמבר 1929 איבד המדד כמעט מחצית מערכו.

אחרי המפולת קנה הפד בניו יורק אג״ח ממשלתיות, הרחיב את ההלוואות לבנקים והוריד את הריבית. אבל המכה הקשה באמת עוד חיכתה לכלכלה האמריקנית.

איך מפולת בבורסה הפכה לשפל גדול?

המפולת יצרה אי-ודאות גדולה לגבי ההכנסות בעתיד. משקי בית דחו קניות של מוצרים יקרים, ועסקים קיצצו בהשקעות. לפי רומר, המכה הבאה והקשה יותר הגיעה מהבנקים. ארה״ב ידעה ארבעה גלים של בהלות בנקאיות: בסתיו 1930, באביב 1931, בסתיו 1931 ובסתיו 1932. הגל האחרון נמשך עד חורף 1933.

בהלה בנקאית פורצת כשמפקידים רבים מאבדים אמון בבנק ודורשים את כספם במזומן בבת אחת. בנק מחזיק במזומן רק חלק קטן מהפיקדונות, ולכן הוא נאלץ לגבות הלוואות ולמכור נכסים בחופזה ובהפסד. כך גם בנק שהיה סולבנטי עלול ליפול.

בנובמבר 1930 קרסו הבנקים של קאלדוול אנד קומפני (Caldwell and Company) מנאשוויל, קבוצת האחזקות הפיננסית הגדולה בדרום ארה״ב, והבהלה התפשטה לבנקים שהיו קשורים אליהם. ב-11 בדצמבר 1930 נסגר בנק אוף יונייטד סטייטס (Bank of United States), הבנק הרביעי בגודלו בעיר ניו יורק. לפי ה-FDIC, בין 1930 ל-1933 השעו את פעילותם כ-9,000 בנקים. עד 1933 קרסו כחמישית מהבנקים שפעלו בתחילת 1930.

ב-6 במרץ 1933 הכריז הנשיא פרנקלין רוזוולט על "חג בנקים" ארצי. כל הבנקים נסגרו, והורשו להיפתח מחדש רק אחרי שמפקחים מטעם הממשלה קבעו שהם סולבנטיים. ב-9 במרץ אישר הקונגרס את חוק הבנקאות לשעת חירום, ומ-13 במרץ החלו בנקים לחזור לפעול. כ-4,000 בנקים לא נפתחו עוד לעולם.

השפל הגדול במספרים

את נתוני האבטלה של שנות השלושים חישבו בדיעבד, ולכן יש פערים בין האומדנים. גם לפי הזהירים שבהם, האבטלה עברה את ה-20% בשיאה.

הדפלציה, הירידה הכללית במחירים, החמירה את המצב. אנשים ועסקים ציפו שהמחירים והשכר ימשיכו לרדת, ולכן נמנעו מללוות אף שהריבית הייתה נמוכה: הם חששו שלא יוכלו להחזיר את ההלוואה מהכנסות קטנות יותר. הצריכה וההשקעות ירדו עוד. דפלציה היא תמונת הראי של אינפלציה, ועל המקרה הישראלי ההפוך קראו בכתבה על ההיפר-אינפלציה ותוכנית הייצוב.

אילו טעויות מדיניות העמיקו את המשבר?

לפי חוקרים רבים, הטעות העיקרית הייתה של הבנק המרכזי. מסתיו 1930 ועד חורף 1933 לא פעל הפד כמלווה של מוצא אחרון לבנקים שנקלעו לבהלה. הציבור העדיף להחזיק מזומן במקום פיקדונות, וכמות הכסף במשק ירדה ב-31% בין 1929 ל-1933.

ההיסטוריה האמריקנית סיפקה גם מעין ניסוי טבעי. ב-1930 פעלו שני בנקים מחוזיים של הפד בדרכים הפוכות. הפד של אטלנטה מיהר להלוות לבנקים ושלח מזומנים לעיירות שבהן פרצה בהלה, ואילו הפד של סנט לואיס הגביל את ההלוואות. באזור של אטלנטה האטה ההתכווצות והתחילה התאוששות. באזור של סנט לואיס, לעומת זאת, נסגרו מאות בנקים, האשראי הצטמק והאבטלה עלתה.

בספטמבר 1931 נאלצה בריטניה לנטוש את תקן הזהב, ובאוקטובר העלה הפד את הריבית וצמצם את כמות הכסף, כי משקיעים חששו שגם ארה״ב תפחית את ערך הדולר. המשק היה זקוק בדיוק להפך. תקן הזהב, שקבע לכל מטבע ערך קבוע בזהב, העביר את המשבר ממדינה למדינה. לפי רומר, בריטניה, שנטשה אותו ב-1931, התאוששה מוקדם יחסית, ואילו ארה״ב, שפיחתה בפועל את הדולר רק ב-1933, התאוששה מאוחר הרבה יותר.

הטעות השנייה הייתה בסחר. ב-17 ביוני 1930 חתם הנשיא הרברט הובר על חוק המכס סמוט-הולי (Smoot-Hawley), שהעלה מאות שיעורי מכס, אף שיותר מאלף כלכלנים קראו לו להטיל וטו. שותפות הסחר של ארה״ב הגיבו במכסים משלהן. ייצוא הסחורות והשירותים של ארה״ב ירד מכ-5.9 מיליארד דולר ב-1929 לכ-2 מיליארד דולר ב-1932, והסחר העולמי הצטמק בכשני שלישים בין 1929 ל-1934.

החוקרים חלוקים בשאלה כמה מהנזק נבע מהמכס עצמו. לפי רומר, ההערכה המקובלת היום היא שהמכסים אולי צמצמו את הסחר במידה מסוימת, אבל לא היו גורם משמעותי לשפל בכלכלות התעשייתיות הגדולות. ג׳יימס לינדזי מהמועצה ליחסי חוץ האמריקנית (CFR) כתב שהחוק לא גרם לשפל, אבל החמיר אותו מאוד ושלא לצורך.

הרפורמות: ביטוח פיקדונות, גלאס-סטיגל וה-SEC

ב-16 ביוני 1933 חתם רוזוולט על חוק הבנקאות, המוכר כחוק גלאס-סטיגל, על שם יוזמיו, הסנאטור קרטר גלאס וחבר הקונגרס הנרי סטיגל. החוק הפריד בין בנקאות מסחרית, שמקבלת פיקדונות ונותנת הלוואות, לבין בנקאות השקעות, שמחתמת ניירות ערך וסוחרת בהם. הוא גם הקים את תאגיד ביטוח הפיקדונות הפדרלי, ה-FDIC.

הביטוח נכנס לתוקף ב-1 בינואר 1934 והגן על עד 2,500 דולר לכל מפקיד. ב-1 ביולי 1934 הועלתה התקרה ל-5,000 דולר, והיום היא עומדת על 250,000 דולר. לפי ה-FDIC, מאז הקמתו אף מפקיד לא הפסיד אגורה מכספים מבוטחים. ההיגיון פשוט: למפקיד שיודע שכספו מוגן אין סיבה לרוץ לבנק בבהלה.

גם שוק ההון קיבל כללים. חוק ניירות הערך של 1933, שזכה לכינוי "חוק האמת בניירות ערך", קבע שהמשקיעים חייבים לקבל מידע פיננסי מהותי על ניירות ערך שמוצעים לציבור, ואסר הטעיה והונאה במכירתם. חוק הבורסות של 1934 הקים את רשות ניירות הערך האמריקנית, ה-SEC. מכוח אותו חוק קובע הפד מאז אוקטובר 1934 כמה הון עצמי חייב משקיע להעמיד בקנייה במרווח. מאז ינואר 1974 עומדת הדרישה על 50% ממחיר המניות.

ההפרדה של גלאס-סטיגל לא נשארה בתוקף לתמיד. ב-1999 ביטל חוק גראם-ליץ׳-בליילי (Gramm-Leach-Bliley) את ההגבלות על קשרים בין בנקים לחברות ניירות ערך. על המשבר שפרץ פחות מעשור אחר כך קראו בכתבה על המשבר הכלכלי של 2008.

כמה זמן לקח לבורסה להתאושש?

התשובה המקובלת היא 25 שנה. רק ב-23 בנובמבר 1954 חזר הדאו ג׳ונס לשיא של ספטמבר 1929. אבל המספר הזה מתייחס למחיר המדד בלבד.

מארק הולברט, עורך ה-Hulbert Financial Digest, הראה במאמר בניו יורק טיימס ב-2009 שהתמונה מורכבת יותר. בשפל של יולי 1932 עמדה תשואת הדיבידנד של שוק המניות על כמעט 14%, ומי שהחזיק מניות המשיך לקבל דיבידנדים. בנוסף, בסוף 1936 היה מדד המחירים לצרכן נמוך ביותר מ-18% מרמתו בסתיו 1929, כך שכל דולר קנה יותר. לפי החישוב שלו, מי שהשקיע סכום חד-פעמי במניה הממוצעת בשיא של 1929 חזר לאיזון כבר בסוף 1936, פחות מ-4.5 שנים אחרי השפל.

הנתון הזה לא מקטין את האסון, אבל מראה מי נפגע באמת. מי שקנה סמוך לשיא בכסף שאול איבד את רוב השקעתו או את כולה כבר בסוף אוקטובר, כשהמדד היה נמוך בכ-40% מהשיא. מי שנאלץ למכור בשפל קיבע הפסד עצום. מי שהחזיק מניות של חברה אחת שפשטה רגל נשאר בלי כלום. מי שהחזיק תיק מפוזר בלי חוב ולא נזקק לכסף עבר את המשבר. גם הכלכלה התאוששה בהדרגה: בין 1933 ל-1937 צמח התוצר בקצב ממוצע של 9% בשנה, בשנים 1937-1938 בא מיתון חד נוסף, ורק ב-1942 חזר התוצר לקו המגמה ארוך הטווח.

ציר הזמן: מהשיא ועד ההתאוששות

תאריךמה קרה
אוגוסט 1921מדד הדאו ג׳ונס עומד על 63 נקודות
אוגוסט 1929ריבית ההיוון של הפד בניו יורק עולה ל-6%
3 בספטמבר 1929שיא: 381.17 נקודות
24 באוקטובר 1929יום חמישי השחור: כמעט 12.9 מיליון מניות נסחרות
28-29 באוקטובר 1929ירידות של כמעט 13% ושל כמעט 12% ביומיים
17 ביוני 1930הובר חותם על חוק המכס סמוט-הולי
נובמבר-דצמבר 1930גל הבהלות הבנקאיות הראשון, סגירת בנק אוף יונייטד סטייטס
ספטמבר-אוקטובר 1931בריטניה נוטשת את תקן הזהב, והפד מעלה ריבית
8 ביולי 1932שפל: 41.22 נקודות, 89% מתחת לשיא
6 במרץ 1933חג בנקים ארצי: כל הבנקים נסגרים
16 ביוני 1933חוק הבנקאות (גלאס-סטיגל) והקמת ה-FDIC
1 בינואר 1934ביטוח הפיקדונות נכנס לתוקף
1934חוק הבורסות מקים את ה-SEC
23 בנובמבר 1954הדאו ג׳ונס חוזר לשיא של 1929

גם לישראל יש משבר מכונן משלה בשוק ההון: משבר מניות הבנקים של 1983. ואם אתם רוצים להבין את היסודות, איך עובדים ריבית, אשראי ופיקדונות בבנקים בישראל, תמצאו אותם בקורס מבוא למערכת הפיננסית בישראל, שיעלה בקרוב.

עוד משברים שטלטלו את הכלכלה בישראל ובעולם מסודרים לפי שנים במדור המשברים הכלכליים.